פרק ו'

אדם מועד לעולם

בגמרא בסנהדרין (עט:), מובאים דברי תנא דבי חזקיה, הלומד מהפסוק "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת", שכפי שהמכה בהמה חייב נזק שלם תמיד, אפילו אם היה שוגג, כך ההורג אדם יהיה פטור מממון תמיד אפילו היה שוגג (ופטור ממיתה בגלל שגגתו). מכלל הדברים נמצאנו למדים שההורג בהמת חברו חייב אפילו אם היה שוגג.

המשנה (בבא קמא, כו.) מרחיבה עוד בדין זה-

"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן

סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם"

בגמרא (כו:) מובא תנא דבי חזקיה המביא מקור שונה מזה שהביא בסנהדרין- מהפסוק "פצע תחת פצע", ממנו למדים שמטרת תשלומי הנזק היא פיצוי הניזק, ולכן כיוון שסוף סוף הוזק הניזק, יש לשלם אפילו אם נעשה הנזק בשגגה.

הרמב"ם בוחר להביא את הלימוד מסנהדרין כיוון שהוא מדבר כאן על נזקים לממון הדומים ל"מכה בהמה".

ועיין עוד לעיל פרק א' הלכה יא, לעניין הגדרת אונס ומחלוקת הראשונים בדבר. ובהלכה יב שם, לעניין הנופל מן הגג והזיק^[56].

נזק לרכוש ברשות המזיק, ברשות של שניהם וברשות שאינה של אף אחד מהם

עי' לעיל פרק א' הלכה טז' וצרף לכאן. נוסיף כאן רק בביאור דברי הראב"ד, שפוסק הוא כרש"י (מגיד משנה, כאן).

עוד בעניין אונס בנזיקין- היה עולה בסולם ונפלה שליבה והזיקה

המשנה במסכת מכות (ז.:) מחלקת בין מקרים בהם הרג אדם את חברו בשוגג, וחייב הוא גלות, לבין מקרים בו הרגו באונס, ופטור הוא מגלות:

"...היה יורד בסולם ונפל עליו והרגתו הרי זה גולה...

אבל...

היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה.

זה הכלל כל שבדרך ירידתו- גולה, ושלא בדרך ירידתו- אינו גולה"

כלומר, מי שירד בסולם ונפל על חברו והרגו, מוגדר הדבר כ"דרך ירידה" ולכן חייב, מה שאין כן אם נפל תוך כדי טיפוס במעלה הסולם, שאז מוגדר הדבר כ"דרך עליה" ופטור.

הגמרא מבארת שהצורך ב"דרך ירידה" כדי להתחייב גלות נלמד מהכתוב ברוצח בשוגג:

"אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" (במדבר לה כג)

כלומר, דווקא אם החפץ ההורג פגע בנהרג באופן של נפילה כלפי מטה כאבן המתוארת בפסוק, חייב ההורג גלות^[57].

הגמרא מעלה את השאלה מה הדין אם היה אדם עולה בסולם, ונשמטה השליבה עלֵיה דרך, ונפלה והרגה. האם מכיוון שהיה עולה, דרך עליה היא ופטור מגלות, או שמא כיוון שלגבי השליבה דרך ירידה היא, חייב גלות.

הגמרא מביאה שתי ברייתות העוסקות במקרה זה, האחת מחייבת והשניה פוטרת. אמנם, הגמרא מעירה שאין מדובר דווקא במחלוקת האם זו 'דרך עליה' או 'דרך ירידה', אלא יכול להיות שלכולי עלמא מדובר ב'דרך עליה' ולהסביר את המחלוקת בין הברייתות ניתן בשלוש דרכים:

"(א) כ"ע עליה היא ולא קשיא- כאן לניזקין כאן לגלות,

(ב) איבעית אימא (אם תרצה אמור) הא והא לגלות (שתי הברייתות מדברות על גלות) ולא קשיא, הא דאתליע (היה מותלע) הא דלא אתליע,

(ג) ואיבעית אימא הא והא דלא אתליע ולא קשיא הא דמיהדק (שהיה מהודק) והא דלא מיהדק"

רש"י מסביר, שלפי האפשרות הראשונה נפילת שליבה תוך כדי עליה היא 'דרך עליה', ולכן לעניין גלות פטור, אמנם לעניין נזיקין חייב, משום ש"אדם מועד לעולם". לפי האפשרות השניה והשלישית, גם לעניין גלות לא תמיד תחשב נפילת שליבה תוך כדי עליה כ'דרך עליה', שכן לעיתים השליבה אכולת תולעים או שאינה מהודקת היטב, ולכן היא נעה כלפי מטה כאשר דורכים עליה, ונחשב הדבר כאילו האדם המטפס השליך אותה למטה ב'דרך ירידה' עליה חייבים גלות.

הרמב"ם מפרש אחרת. לדעתו, אם הסולם התליע, מקטין הדבר את אחריותו של העולה בו, שכן לא היה יכול להיות מודע לכך שהסולם רקוב מבפנים, ושיכולה ליפול שליבה אגב הטיפוס עליו^[58]. כמו כן, אם השליבות מהודקות, משמעות הדבר שהסולם היה תקין, ולכן נפילת השליבה נחשבת כאונס. כלומר, הברייתא הפוטרת מדברת ב"התליע" או ב"מיהדק". כנראה הרמב"ם גורס (באפשרות ב') "הא והא לנזיקין". מכאן לומד הרמב"ם שאם הסולם היה מותלע באופן שלא ניתן לראות מבחוץ, ונפלה שליבה והזיקה, נחשב הדבר כאונס גמור הפוטר לא רק לעניין גלות, אלא גם לעניין נזיקין. וכך הוא פוסק לפנינו.

השו"ע (שעח ג) כותב כלשון הרמב"ם.

הממלא חצר חבירו כדים

הגמרא בתחילת פרק המניח (כז:) דנה בשאלה האם 'עביד איניש דינא לנפשיה', כלומר, האם בדיני ממונות יכול אדם לעשות דין לעצמו, וכיוון שברור לו שהוא צודק, לקחת לעצמו בכח מבלי להזדקק לבית דין.

על כל האמוראים מוסכם שבדבר שיש בו הפסד אם ישתהה ויפנה לבית הדין, יכול אדם לעשות דין לעצמו. המחלוקת נסובה סביב מקרים בהם לא יגרם הפסד בגלל ההשתהות.

הגמרא מנסה להוכיח שאדם יכול לעשות דין לעצמו מברייתא:

"הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס"

כלומר, אדם ההולך ברשותו שלו, פטור על שבירת כדים שהניח חברו שם אם מטרתו להיכנס או לצאת, והכדים מפריעים לו ללכת כדרכו. ומשמע, שכיוון שהוא יודע שהדין עימו, ואין לשני רשות להניח שם את כדיו, יכול הוא לעשות דין לעצמו ולהשיג יכולת מעבר גם במחיר הפסד שנגרם לבעל הכדים.

אמנם, ר"נ בר נתן מעיר שניתן לפרש שמותר לשבור רק במקום פסידא, כגון שנכנס להביא שטר ראיה, או יוצא לבית הדין, ואז אין הברייתא מוכיחה לעניין ההיתר לאדם לעשות דין לעצמו גם במקום שאינו מקום פסידא.

הרמב"ם פוסק שאדם עושה דין לעצמו אפילו שלא במקום הפסד, וממילא ניתן להבין את הברייתא על פי פשטה. לכן מתיר הרמב"ם לאדם לצאת ולהיכנס כדרכו ואם נשברו כדים עקב מעשיו פטור.

הרמב"ם מוסיף שהשובר את הכדים תוך כדי שהוא עובר בתוך חצרו פטור אפילו במקרה שבעל החצר נתן לבעל הכדים רשות להניח את כדיו בחצרו. המגיד משנה מעיר שבזה הולך הרמב"ם לפי דרכו, שהמזיק את חברו בשוגג, אפילו במקום שלשניהם יש רשות, פטור (עי' לעיל פרק א הלכה טז').

הטור מקשה כיצד יתכן שיתחייב בעל החצר כאשר בעל הכדים הכניסם ברשות? לכן מפרשים הוא והראב"ד, שאכן נתן בעל החצר לבעל הכדים רשות להכניס כדים לחצר, אך לא נתן לו רשות למלא את כל החצר, ונמצא שמילא בעל הכדים את החצר כולה שלא ברשות, ולכן פטור בעל הבית ששבר את הכדים^[59]. אמנם אם נתן לו רשות למלא את כל החצר, יהיה חייב.

השו"ע (שעט ד) פסק כלשון הרמב"ם.

המציל את ממונו בממון חברו

בסוגיה הנזכרת לעיל (כז:) העוסקת בדין "עושה אדם דין לעצמו" (עיין בהלכה הקודמת), מובאת ברייתא המציגה מקרה בו אדם רשאי לעשות דין לעצמו, ומקרה בו אין הוא רשאי לעשות זאת:

"שור שעלה על גבי חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת- פטור

דחפו לעליון ומת- חייב"

כלומר, מתואר מקרה בו שור עלה על חבירו להורגו. ברישא בעל השור התחתון שמט את שורו ובכך גרם לכך שהעליון נפל ומת. ובסיפא הציל בעל השור התחתון את שורו על ידי כך שדחף את השור התוקף ועל ידי כך מת השור. זוהי דוגמה לאדם העושה דין לעצמו, שכן מציל הוא את שורו, תוך גרימת נזק לאחר, ולא מחכה שיהרג שורו ויתבע את בעל השור ההורג בבית הדין.

הגמרא מסבירה, שבסיפא חייב המזיק אף על פי שניסה להציל את שורו, משום שיכול היה לשמוט את שורו מתחת השור התוקף (פעולה שיש בה פחות פוטנציאל נזק), ולא היה חייב לדחוף את השור התוקף^[60].

הרמב"ם פוסק כברייתא, אך מוסיף, שפטור בעל התחתון כאשר שמט את שורו מתחת לשור התוקף רק אם המקרה התרחש בחצרו של בעל השור התחתון.

המגיד משנה (וביתר פירוט הסמ"ע שפג ס"ק ג) מסביר שכוונת הרמב"ם בתוספת זו לומר שלו היה המקרה בחצרו של בעל השור התוקף, היה בעל השור המותקף חייב אפילו אם שמט את שורו ולא דחף את העליון. דין זה תואם את שיטת הרמב"ם, שכן על פי דרכו של הרמב"ם המזיק בחצרו שלו (את הניזק שנכנס לשם שלא ברשות) פטור אם הזיק שלא בכוונה תחילה (עי' הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה ד, ולעיל פרק א הלכה טז), ולכן לו היה השור התוקף הורג את המותקף בחצר בעליו של התוקף היה הבעלים פטור. מכאן נובע שהריגת השור התוקף של בעל החצר על ידי בעליו של השור המותקף שנכנס לחצר שלא ברשות אינה על פי הדין (אפילו היא נעשית ע"י שמיטת התחתון ולא ע"י דחיפת העליון!), ולכן חייב.

הטור פוסק כדברי הברייתא, אך אינו מחלק בין חצר המזיק לבין חצר הניזק. הסמ"ע מסביר שזה על פי דרכו (בסוף סימן שעט), שהמזיק בחצרו את ממון חבירו שהוכנס לשם ברשות, חייב^[61].

הרא"ש (בתשובותיו כלל קא, ג) מסיק מדברי הברייתא, שבכל מקרה בו עושה אדם דין לעצמו ומציל את שלו, חייב הוא לעשות זאת בדרך בה יגרם כמה שפחות נזק לחברו, ורק אם אין אפשרות אחרת. לכן, הוא פוסק שאדם שלקח חפץ שלו, שחברו סמך בו חבית, ונשברה החבית, חייב לוקח החפץ למרות שלקח את שלו, אם יכול היה להניח שם חפץ אחר במקומו, וכך לדאוג שלא יהיה נזק.

השו"ע (שפג ב) פוסק כדברי הרמב"ם, שפטורו של השומט את שורו מתחת לשור התוקף, פטור דווקא אם הדבר קורה ברשותו, והרמ"א מביא את דברי הרא"ש בתשובתו^[62].

בעל חבית ובעל קורה ברשות הרבים, ונשברה חבית בקורה- מתי מותר לעצור ברשות הרבים

המשנה (לא: לב.) דנה בשני סבלים ברשות הרבים, אחד נושא חבית, והשני נושא קורה, ונשברה החבית ממכה שקיבלה מהקורה. המשנה מחלקת בין שלושה מקרים:

"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. נשברה כדו של זה בקורתו של זה- פטור,

שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון. נשברה חבית בקורה- פטור בעל הקורה,

ואם עמד בעל קורה- חייב,

ואם אמר לבעל חבית 'עמוד!'- פטור.

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון. נשברה חבית בקורה- חייב,

ואם עמד בעל חבית- פטור,

ואם אמר לבעל קורה 'עמוד!'- חייב.

וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו"

במקרה הראשון, באו המזיק והניזק זה לעומת זה. בשני היה המזיק ראשון, והניזק אחרון, כך שהמזיק לא יכול היה לראות את הניזק, ובמקרה האחרון המצב הפוך- הניזק ראשון והמזיק הולך אחריו, כך שהניזק לא יכול היה לראות את המזיק, אך המזיק היה יכול לראותו.

בחלקה הראשון של המשנה נעסוק במסגרת הנושא הבא. כאן נתבונן בשני החלקים האחרים המכילים מקרים של חיוב.

הטעם לחיוב הנזקין במשנה מוסבר בשתי דרכים שונות בשתי סוגיות שונות:

בגמרא (לב.) מובאים דברי ריש לקיש:

"אמר ריש לקיש: שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת,

בעטה מהלכת ברבוצה- פטורה, רבוצה במהלכת- חייבת"

הגמרא מסבירה שדברי ריש לקיש קשים לאור המשנה, כיוון שמהמשנה משמע שמי שעצר ברשות הרבים שלא בדרך המקובלת, אחראי לנזקים שנגרמים על ידו, ומאידך, פטורים המזיקים על נזקים הנגרמים לו. לעומת זאת, מדברי ריש לקיש משמע שדווקא אם בעטה הרבוצה במהלכת- חייבת, אך אם נכשלה המהלכת ברבוצה, נפלה וניזוקה- פטורה הרבוצה, למרות שעמדה (או יותר נכון, רבצה) ברשות הרבים באופן שאינו ראוי.

הגמרא מתרצת, שאין המשנה דומה לדברי ריש לקיש, שכן במקרה עליו דיבר ריש לקיש הפרה הרבוצה אינה חוסמת את כל המעבר, ולכן מוטל על הפרה המהלכת לעקוף אותה, ואין לה לדרוך עליה, ואילו במשנה, בעל הקורה עצר כך שקורתו היתה ניצבת לכיוון ההתקדמות באופן שאינו מאפשר לעקוף את המכשול (בלשון הגמרא "דפסקא לאורחא כשלדא").

ר"י (בתוספות ד"ה "ואם עמד") מבאר שהתיאור של "פסקא לאורחיה כשלדא" נכון בין במקרה בו עצר בעל החבית ובעל הקורה שמאחוריו התנגש בו, ובין במקרה בו בעל הקורה הראשון עצר ובעל החבית שאחריו התנגש בו, כלומר התנוחה בה הקורה נישאת לרוחב המיצר אינה דווקא כאשר הנושאה עומד, אלא גם בהליכתו. לפי זה מסביר ר"י, שאלמלא היתה הקורה נישאת "כשלדא", לרוחב המיצר, לא היינו מאשימים רק את העומד, הראשון, אלא היינו דורשים מהאחרון ללכת בקו אחר מהראשון, כך שכשיעצור הראשון עצירת פתע לא יתנגש בו, אך כיוון שהקורה נישאת ממילא לרוחב כל המיצר, אין לדרוש דרישה כזו, והעומד אחראי בלעדית לנזק.

מכל מקום, מסוגיה זו משמע, שטעם החיוב של העומד בקורתו הוא משום שחסם את כל הדרך בקורתו, ולא היה בעל החבית שמאחוריו יכול להיזהר.

בגמרא (לא.) חלוקים האמוראים בשאלה האם אדם שנפל ברשות הרבים, מוטל עליו להזהיר בקול את הבא אחריו לבל יכשל בו ויפול עליו (עי' הלכות נזקי ממון פרק יג הלכות ח-ט). הגמרא מנסה להכריע ומעלה את האפשרות שבמקרה האמצעי במשנתנו, חייב בעל הקורה אם עמד, משום שלא הזהיר. אמנם הגמרא דוחה אפשרות זו, ומסבירה שבמשנתנו חייב בעל הקורה אם עמד דווקא משום שעמד לפוש, אך אם עמד לכתף פטור אף אם לא הזהיר.

רש"י מסביר שההבדל בין עמידה לפוש לבין עמידה לכתף, היא שעמידה לפוש הינה שינוי, ו"אין רשות הרבים עשויה לכך". במילים אחרות, בניגוד לרישא של המשנה, שם פטור המזיק כי "לזה רשות להלך ולזה רשות להלך", כאשר אחד עצר שלא כמוסכם ברשות הרבים, נחשב הוא כעושה ללא רשות, וידו על התחתונה- אם הוא המזיק חייב הוא, ואם הוא הניזק, פטור המזיק^[63]. כמוהו מסביר גם הרא"ש (סימן י).

בתוספות (לא. ד"ה "וקתני", בתחילת דבריו) מובא הסבר אחר- העומד לכתף טרוד במשאו, ולכן אין מוטל עליו להזהיר, מה שאין כן העומד לפוש, שאינו טרוד במשאו, ומוטל עליו להזהיר.

כלומר, העולה משתי הסוגיות הנ"ל הוא שבמשנה, העומד בלי להזהיר ידו על התחתונה גם משום שעצר לפוש (ולא לכתף) וגם משום שבעצירתו הניח את הקורה באופן שחסם את המעבר לרוחבו, ובהיעדר אחד מתנאים אלה יהיה פטור.

התוספות (לא. ד"ה "וקתני" למסקנתו) טוענים ששני הטעמים לחיוב טעם אחד הוא. לדבריהם, דרכם של העומדים לכתף להניח את הקורה "כשלדא", ואילו דרכם של העומדים לפוש אינה "כשלדא", כמו כן, ניכר כלפי חוץ באם האדם הראשון עומד לפוש או לכתף. לכן, כאשר עצר הראשון לכתף, היה צריך הבא אחריו להיזהר מהנחת הקורה "כשלדא", ולכן פטור העומד, אך כאשר עמד לפוש, לא היה צפוי שיניח את קורתו לרוחב המיצר, ולכן היה לו להזהיר, ואם לא עשה זאת, חייב.

הרמב"ם (נזקי ממון פרק ב הלכה כ, עיין בדברינו שם) אינו פוסק כריש לקיש, ואומר שהפרה הבועטת ברבוצה חייבת. בהתאמה, הרמב"ם אינו מעמיד להלכה את דברי המשנה בקורה המונחת "כשלדא".

לעומתו, הרא"ש (סימן י) אומר שיש לפסוק להלכה את דברי ריש לקיש, שדווקא אם בעטה הרבוצה במהלכה חייבת, ולא אם סתם נכשלה המהלכת על הרבוצה. לכן, פוסק הרא"ש שגם במשנתנו, חייב בעל הקורה הראשון אם עמד, דווקא כשהציב את קורתו לרוחב המיצר, כ"שלדא".

גם הרמב"ם וגם הרא"ש פוסקים להלכה שדווקא עמידה לפוש היא עמידה המחייבת את העומד להזהיר, ואילו העומד לכתף אינו חייב להזהיר, ולכן אם הזיק פטור, ואם ניזק חייבים עליו.

השו"ע (שעט ב-ג) פסק כרמב"ם, שבכדי שיתחייב בעל הקורה, אין צורך שתהא קורתו מונחת לרוחב הדרך. בתור הטעם שעמידה לכתף אינה מחייבת אזהרה (ושדווקא העומד לפוש חייב להזהיר), כתב השו"ע את טעמם של התוספות- שהעומד לכתף טרוד במשאו ואין לצפות ממנו שיזהיר.

לעומתו הביא הגר"א (שם ס"ק ג) את טעמם של הרא"ש ורש"י כהסבר להבדל בין עמידה לכתף לבין עמידה לפוש.

הרמ"א לא הביא כאן את דעת הרא"ש, שבכדי להתחייב צריכה הקורה להיות "כשלדא", אך מדבריו בסימן תיג (סעיף ג), משמע שהוא סובר (לפחות חלקית) כרא"ש.

בעל חבית ובעל קורה ברשות הרבים, ונשברה חבית בקורה- נזק שלקח בו הניזק חלק

בחלקה הראשון של המשנה הנ"ל פטור בעל הקורה כיון ש"לזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

הגמרא (לב.) מנסה ללמוד מכאן לגבי דין המזיק את אשתו בתשמיש המטה, שיהיה פטור, שהרי גם במקרה זה מדובר על שנים העושים את מעשיהם ברשות. אמנם, הגמרא דוחה ומסבירה, שבעוד שהמזיק את אשתו בתשמיש המיטה עושה את המעשה באופן בלעדי, כשהצד הניזק נשאר פאסיבי, במשנה בעל הכד ובעל הקורה "שניהם כאחד הם" (בלשון הגמרא "תרוייהו כהדדי נינהו").

נחלקו הראשונים בהבנת הטיעון לפטור "תרוייהו כהדדי נינהו"-

רש"י, הרשב"א והטור (שעט) מסבירים ששבירת החבית היא אשמת שניהם, שאף בעל החבית סייע פיזית בהטחת חביתו בקורה. שהרי באותה מידה שבעל הקורה הלך עם קורתו לכיוון החבית, כך הלך בעל החבית היישר אל הקורה ששברתה.

בנימוקי יוסף (טו: מדפי הרי"ף) וברא"ש (סימן י) מופיע הסבר דומה אך לא זהה. הנ"י והרא"ש מסבירים שהמזיק את אשתו בתשמיש המיטה, כיוון שהוא עושה את המעשה לבדו, עליו לבדו מוטל להיזהר. משמע, שכאשר הלכו בעל קורה ובעל חבית זה לקראת זה, ונשברה החבית בקורה, פטור בעל הקורה לא מפני שבעל החבית סייע פיזית לשבירה, אלא משום שהעושה מעשה, אף שעושהו ברשות, מוטל עליו לעשותו בזהירות, שלא להזיק ושלא להיות ניזק. לכן במקרה שבמשנה, כיוון ששניהם עושים מעשה (דהיינו, הולכים ברשות הרבים), על שניהם כאחד מוטלת חובת זהירות יתרה זו.

נמצאנו למדים שקיימים שני גורמים לפטור במקרה של "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו":

הטעם המובא במשנה – שניהם ברשות עושים.

"תרוייהו כהדדי נינהו"^[64]

הראשונים מסבירים ששני הטעמים נצרכים, כיוון שלעיתים גם כאשר בעל החבית מהלך (ולכן מתקיים הגורם השני), בכל זאת בעל הקורה חייב משום שרק בעל החבית עושה ברשות, ובעל הקורה עושה שלא ברשות. למשל, כאשר בעל הקורה רץ ובעל החבית מהלך (רשב"א, ועיין בהלכה הבאה), או כאשר מדובר על רשותו של בעל החבית (נימוקי יוסף), שם לא אמור בעל החבית להיזהר.

הרמב"ם, ובעקבותיו השו"ע (שעט) כתבו את לשון המשנה. הסמ"ע פוסק כשיטת הטור, רש"י, והרשב"א, שתנאי לפטור את בעל הקורה הוא שבעל החבית סייע אקטיבית בהטחת חביתו בקורה.

ריצה והליכה ברשות הרבים

במשנה (לב.):

"שנים שהיו מהלכין ברה"ר, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה- שניהם פטורין"

הגמרא מביאה ברייתא החולקת לכאורה:

"איסי בן יהודה אומר: רץ חייב מפני שהוא משונה,

ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות"

כלומר, המשנה פוטרת בין את הרץ ברשות הרבים ובין את המהלך שהזיקו, שכן לשניהם רשות להיות שם. לעומתה, איסי בן יהודה פוסק שרץ ברה"ר שנתקל במהלך והזיקו, חייב, משום שהוא משונה, אלא אם כן מדובר בערב שבת, שאז ישנה רשות לרוץ ברשות הרבים בכדי להספיק להכין צרכי שבת.

הגמרא מביאה את דברי ר' יוחנן הפוסק כאיסי בן יהודה, ואף מעמידה את המשנה בערב שבת כך שהמשנה יכולה להיות גם כשיטתו.

הרמ"ה (הובא בנימוקי יוסף טו: מדפי הרי"ף) מעיר שאף בערב שבת, אם ברור לנו שסיבת הריצה של המזיק לא היתה לשם צרכי שבת או כבוד שבת, אלא לשם סיבה אחרת שאינה שייכת בשבת יותר מאשר בחול, נחשב הוא בכל זאת למשנה מהדרך הראויה ברשות הרבים וחייב.

חלק גדול מהעיסוק במשנתנו (ובזו הקודמת לה) בראשונים, מתרכזים סביב היחס בינה לבין דברי רבא המובאים בהמשך (מח.) לכן נביאם כאן בקצרה (עיין לעיל בדברינו, פרק א' הלכה טז, שהארכנו שם)-

רבא קובע שאם המזיק והניזק שניהם נמצאים ברשות במקום הנזק, אזי

"שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות- הזיקו זה את זה חייבין, הוזקו זה בזה פטורין"

הראשונים חלקו בהבנת דבריו של רבא-

לפי רש"י כוונת רבא היא שאם הזיק האחד את השני באופן אקטיבי, אפילו אם עשה זאת בשוגג, חייב, משום שהיה לו להיזהר אפילו ששניהם שם ברשות. את הפטור במקרה בו "הוזקו זה בזה" מסביר רש"י שהמזיק הזיק באופן פאסיבי, כגון שנתקל בו הניזק, נפל ונחבל.

הרמב"ם לעומתו, מסביר ש"הזיקו זה את זה" הכוונה שהזיק האחד את חברו במזיד, ואילו "הוזקו זה בזה" הכוונה לנזק בשוגג. כלומר, לפי פירוש זה כל עוד הנזק הוא בשוגג, אם לשניהם יש רשות להיות שם, פטור המזיק.

לפי הבנתו של רש"י בדברי רבא, שאפילו אם המזיק והניזק שניהם נמצאים במקום הנזק ברשות, עדיין חייב המזיק כל עוד ידע שהניזק שם, צריך להבין מדוע בכל זאת המשנה פוטרת כאשר שנים הילכו ברשות הרבים ונתקל האחד בשני.

רש"י עצמו מסביר, שמה שפוטרת המשנה בשנים מהלכים והזיק האחד את חברו, הכוונה דווקא שהמזיק הזיק באופן פאסיבי, כלומר, שהמזיק עמד והניזק נתקל בו. אמנם אם הלך המזיק ובלי משים התנגש בניזק ברשות הרבים, הדין לפי רש"י הוא שחייב. כעין זה כותבים גם הטור (שעח) והרשב"א (לב. ד"ה "הא").

הרמ"ה (מובא בטור שם) מוסיף, שכאשר המזיק והניזק שניהם היו אקטיבים והלכו שניהם זה לקראת זה, הרי שהמזיק פטור למרות שעשה מעשה אקטיבי (כלומר, למרות דברי רש"י הנ"ל), וזאת משום שאף לניזק היה חלק בגרימת הנזק^[65].

בשו"ע (שעח ז) נפסק על פי דרכם של רש"י, הטור והרשב"א, ששנים ברה"ר, ונתקל מהלך בעומד, והזיק את העומד, חייב המזיק, (על פי דברי רבא "הזיקו...חייבים"). לעומת זאת, אם הנתקל הוזק בעומד, פטור העומד, שכן יש לו רשות להיות שם (על פי דברי רבא "הוזקו...פטורים"). כמו כן פוסק השו"ע כדברי הרמ"ה, שאם שניהם היו מהלכים, ולא ידעו זה בזה, פטורים שניהם.

בהמשך (סעיף ח) פוסק השו"ע כדברי ר' יוחנן, שכאשר האחד רץ והאחד מהלך, אפילו אם הוזק המהלך ברץ שונה הדבר מדין שניהם מהלכים והוזקו זה בזה (בו שניהם פטורים), וחייב הרץ, שכן רץ שלא ברשות, אלא אם כן היה זה בערב שבת. הרמ"א מוסיף את דברי הרמ"ה, שאם ידוע לנו שלדברי חול היה רץ, אפילו בער"ש חייב הרץ.

נזק בעזרת מגע בלתי ישיר

הגמרא (ג:) דנה מה יכול להיות החילוק בין תולדה לאב כאשר מדובר על אדם המזיק. אחת ההצעות היא, שרוקו של האדם נחשב לתולדה. הגמרא דוחה זאת באומרה שאם הרוק הזיק תוך כדי תעופתו מהאדם שירק אותו, הרי שנחשב הוא ככח האדם וכמעשה האדם ממש. לחילופין אומרת הגמרא, שאם כבר נח הרוק על הקרקע, הרי הוא נחשב כבור ולא כאדם המזיק.

בסנהדרין (עז:) מובאים דברי ר' פפא, הפוסק שהכופת את חברו, ואז משחרר לכיוונו זרם מים עז ומטביעו, חייב כאילו רצחו בידיו ממש, שכן המים נחשבים כחיציו.

הרמב"ם פוסק מכל הסוגיות הנ"ל שיריקה במעופה, שחרור זרם מים עז, וכמובן ירי חיצים, נחשבים ככוחו של המזיק וכמעשה ידיו הישיר לכל דבר. וכן פסק בשו"ע (שפד א).

מכה שהזיקה במקום אחר

המשנה בפרק 'הכונס' (סב:) מחייבת את המכה בפטיש על גץ שיצא מתחת הפטיש בעקבות מכה, והצית והזיק. משנה נוספת (צח:) עוסקת באחריותו של בנאי, שקיבל עליו לפרק כותל, שלא להזיק או לשבור את האבנים. במסגרת זה אומרת המשנה, שאם הנזק לאבני הכותל קרה שלא באותו המקום בו עסק הבנאי בפירוק הכותל, פטור הבנאי. יוצא מכלל זה הוא המקרה בו מחמת כח המכה שהכה הבנאי בכותל, נפלה אבן במקום אחר והוזקה, שאז נחשב הדבר ככוחו של הבנאי, וחייב.

הרמב"ם פוסק כשתי משניות אלה. וכך בשו"ע (שפד ב-ג)

המונע מבהמה לצאת ממקום המסוכן לה, ומתה

המשנה בסנהדרין (עו:) דנה בחיובו של רוצח וקובעת:

"כבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב"

כלומר, אף על פי שהרוצח לא זרק את קרבנו למים, אלא רק מנע ממנו מלצאת, בכל זאת נחשב הדבר כמעשה רצח ישיר. בגמרא מסביר שמואל שהדברים נלמדים מהנאמר ברוצח במזיד "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא" (במדבר לה כא), שמהמילים "או באיבה" יש ללמוד שחייבים לאו דווקא על הכאה ישירה.

בגמרא חלקו האמוראים מה הדין במקרה מקביל בו אדם לא נותן לבהמת חברו לצאת ממקום המסוכן לה, למשל מקום שיש בו שמש, ומתה הבהמה. האם חייב בנזק?

רבינא פסק שחייב, שכן בניזקין יש כלל "אדם מועד לעולם", שאין ברוצח, ולכן בדבר שנחשב מעשה להתחייב עליו משום רוצח, כל שכן שיחשב מעשה להתחייב עליו משום נזקין.

לעומתו פסק רב אחא בר רב, שפטור, כיוון שברוצח ישנו לימוד מיוחד מהפסוק, שאיננו אמור באדם המזיק.

הראשונים פסקו כרבינא, שחייב המזיק. אמנם נחלקו בגדר המדויק של מעשהו-

הרמב"ם כותב בפשטות שהמונע מהבהמה לעלות או מצמצם את המקום כך שלא תוכל הבהמה לנוס מהחמה עד שמתה, חייב. המגיד משנה מסביר שלרמב"ם הטעם שחייב אף שלא הרג את הבהמה בפועל הוא מדין גרמי (עי' בפרק הבא בהרחבה בדין זה).

הטור (שפג) כותב שחייב דווקא אם אחז את הבהמה בידו ומנעה מלצאת ממקום הסכנה, אך אם סגר בעדה את הדלת וכדומה- נחשב הדבר גרמא^[66] ופטור^[67].

בשו"ע (שפג ה) כתב כדברי הרמב"ם, והרמ"א הוסיף את דברי הטור, שמדובר דווקא שאחזה בידו, אך אם רק סגר בעדה- פטור.

נזק שהזיקו כמה אנשים בזה אחר זה

הגמרא (י.) דנה במקרים בהם אדם עשה רק חלק מהנזק, ובכל זאת הוא אחראי לכולו.

המקרה הראשון עליו מדברת הגמרא הוא של "מרבה בחבילות". בדין זה חלקו הראשונים בהבנת המקרה, ובהבנת דברי הגמרא עליו-

רש"י מפרש, שמדובר באדם המוסיף חבילות קש על גבי חבילות קש שהבעיר חברו ברשותו, ויצאה האש והזיקה בשדה אחר. על מקרה זה מעירה הגמרא, שאם האש לא היתה עוברת לולא החבילות הנוספות שניתנו עליה, ודאי שנותן החבילות הנוספות הוא האשם הבלעדי. לחילופין, במקרה שהאש היתה עוברת גם בלעדי תוספת החבילות אומרת הגמרא על מוסיף החבילות- "מאי קא עביד?" (כלומר, 'מה עשה זה?'- לא עשה אותו האחרון דבר! בכוונת הביטוי נעסוק בהמשך).

הרמב"ם מפרש אחרת לגמרי, אך לפי עיקרון משפטי דומה. לפירושו, מדובר על בהמה, שהניחו עליה כמה בני אדם את חבילותיהם, והוסיף האחרון את חבילתו שלו, ונפלה הבהמה מכובד המשא ומתה. על מקרה זה מעירה הגמרא, שאם היתה הבהמה מהלכת לפי מתן החבילה האחרונה, הרי ברור שזו החבילה שגרמה לה לקרוס, ולכן רק האחרון חייב. לעומת זאת, אם קרסה הבהמה עוד לפני מתן החבילה האחרונה על גבה אומרת הגמרא על נותן אותה חבילה שבעצם לא עשה דבר.

לפי שני הפירושים העיקרון זהה- כאשר הנזק התרחש רק בגלל המעשה של המזיק האחרון, הרי שכל האשמה מוטלת עליו והוא חייב בכל. לעומת זאת, כאשר הנזק היה מתרחש גם לולא התערבותו של האחרון, חייבים המזיקים האחרים.

חלקו הראשונים מה דין המזיק האחרון אם הנזק היה קורה גם לולא מעשיו.

התוספות (י: ד"ה "מאי") פוסקים שאף האחרון חייב ככל אלה שלפניו. כלומר, למרות שגם ללא מעשיו היה הנזק נגרם, כיוון שסוף סוף לקח האחרון חלק בנזק, חייב. פסיקת התוספות מצריכה לבאר שכוונת הגמרא בדבריו שהאחרון לא עשה דבר, היא שלא עשה דבר יותר מהקודמים ולכן חייבים כולם בשווה^[68].

הרמב"ם והנימוקי יוסף (ד: מדפי הרי"ף, ד"ה "איהו") חולקים ופוסקים שאם ידוע שהיה קורה הנזק גם ללא מעשיו של האחרון, פטור האחרון לגמרי וחייבים רק המזיקים שלפניו. כלומר, לשיטתם בכדי להתחייב לא די לקחת חלק בנזק אלא צריך שמעשי המזיק יהיו סיבת הנזק.

כמו כן מוסיף הרמב"ם, שאם אין ידוע אם הנזק היה מתרחש גם לולא המזיק האחרון או לא, משלמים כל מניחי החבילות בשווה.

השו"ע (שפג ד) פוסק כדברי הרמב"ם.

כמה אנשים שישבו על ספסל אחד ושברוהו

בהקשר לדיון הנ"ל (י.) מביא ר' פפא ברייתא:

"חמישה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב"

לברייתא זו מקבילה בתוספתא (ב, ט), שם נאמר:

"חמש שישבו על גבי ספסל ונשבר כולן חייבין לשלם

ואם מחמת האחרון נשבר האחרון משלם על ידי כולן"

בתוספתא הובא גם המקרה בו לא עוסקת הברייתא, ואף לא הגמרא, בו כולם התיישבו ביחד ולכן כולם חייבים. הברייתא והגמרא מתמקדות במקרה השני בו הצטרף האחרון מאוחר יותר.

הראשונים נחלקו בהבנת מסקנת הסוגיה והעולה ממנה, ולכן נרחיב בביאור מהלך הגמרא-

הגמרא מתלבטת כיצד להעמיד את הברייתא. מצד אחד, אם נאמר שאלמלא ישב האחרון לא היה נשבר הספסל כלל, פשוט שהאחרון חייב, ומה באה הברייתא לחדש? מצד שני, אם נפרש שהיה הספסל נשבר בסופו של דבר אף ללא ישיבתו של האחרון, מדוע מחייבת הברייתא את אותו האחרון^[69]?

תחילה מבקשת הגמרא להעמיד את הברייתא במקרה בו הספסל היה נשבר גם אלמלא היה האחרון מתיישב עליו, אך היה נשבר תוך זמן ארוך יותר, ובתוספת ישיבתו של האחרון הזמן עד השבירה התקצר יותר, והחידוש בברייתא הוא שיכולים היושבים הראשונים לומר, שאלמלא היה האחרון בא לשבת, היו הם קמים לפני שהיה הספסל נשבר.

אמנם, הגמרא דוחה העמדה זו, שכן כיוון שיכולים היושבים הראשונים לקום משישב הראשון, לפני שנשבר הספסל, ולא עשו זאת, צריכים אף הם להיות חייבים ולא רק הוא.

לכן מתרצת הגמרא למסקנה שמדובר במקרה בו "בהדי דסמך בהו, תבר" (כלומר, ביחד עם סמיכתו של האחרון, נשבר הספסל), וחידושה של הברייתא הוא ש"כוחו כגופו דמי" – שכל מקום שכוחו שבר גופו גם כן שבר.

בפשר מסקנת הגמרא חלקו הראשונים-

הרמב"ם מסביר שהגמרא נשארת עדיין בהעמדה לפיה מדובר במקרה בו הראשונים היו שוברים את הספסל מעצמם, אך תוך זמן ארוך. ומיד כשהתיישב האחרון, נשבר הספסל, כך שלא יכלו הראשונים להספיק לקום לפני שנשבר. והברייתא מחדשת שלמרות שנשבר הספסל מכח כובדם של כל היושבים עליו גם יחד, וממשקלו של האחרון לבדו לא היה נשבר, בכל זאת, כיוון ש"כוחו שבר" דהיינו, שמעשהו הוא שגרם מיידית לשבירה, "גופו גם כן שבר", כלומר, נחשב הדבר כאילו רק הוא ביצע בפועל את השבירה, וחייב רק הוא לבדו^[70].

רש"י ובעלי התוספות מפרשים את מסקנת הגמרא באופן שונה לחלוטין. לדבריהם, חייב רק האחרון משום שנסמך הוא על היושבים הראשונים ולא הניחם לקום^[71]. כמו כן, החידוש של הברייתא הוא בכך ש"כוחו כגופו" כלומר, למרות שהאחרון כלל לא נגע בספסל עצמו, אלא רק שכב על הראשונים, בכל זאת הוא האחראי לשבירה כיוון שכוח משקלו נחשב כמגע גופו הישיר.

בנוסף למחלוקת בהבנת מסקנת הגמרא, חלקו ראשונים גם בדינם של היושבים הראשונים במקום בו היו יכולים למנוע את הנזק- כפי שראינו, הגמרא מפרשת, שאם היושבים הראשונים היו שוברים את הספסל בזמן ארוך, ובגלל האחרון נשבר הספסל בזמן קצר יותר, חייבים כולם משום שהאחרון טוען כלפי הראשונים שאף הם אשמים, כיוון שהיה להם לקום מאחר שישב הוא.

מרש"י משמע שאפילו אם הספסל לא היה נשבר כלל ביושבים הראשונים לבדם, ואף לא מכובד היושב האחרון לבדו (אלא רק מכובדם של כולם ביחד), אם היתה לראשונים שהות, משישב האחרון, לקום ולהציל את הספסל, חייבים כולם^[72].

לעומת זה, הנימוקי יוסף פסק, שרק אם הראשונים היו שוברים גם לבדם את הספסל (רק בזמן יותר ארוך), חייבים הם לעמוד משישב האחרון עליו, אם יש להם שהות לעשות זאת. אך אם הם לבדם לא היו שוברים את הספסל כלל, אינם חייבים לעמוד אפילו אם הם יכולים, ותמיד האחרון הוא שיתחייב, כי בלעדיו לא היה הספסל נשבר כלל.

על הברייתא של "חמישה שישבו" מוסיף ר' פפא:

"כגון פפא בר אבא"

רש"י מבאר, שפפא בר אבא היה אדם הידוע בכובדו הרב.

הראשונים חלקו בכוונת דברי ר' פפא-

המאירי מפרש שהדברים נאמרו בצחוק ובצחות לשון, כלומר, שאדם השובר ספסל הוא כנראה בעל מידות. מכך שהרמב"ם אינו מתייחס להערה זו במפורש, נראה שאף הוא סובר כמאירי.

הרשב"ם (בתוספות ד"ה "כגון") מפרש שלגבי ספסל, אדם רגיל שהתיישב עליו ושברו פטור, כיוון שהוא שאול לכל אדם לשבת עליו^[73], ולכן כל הדיון בגמרא אמור לגבי אנשים כבדים במיוחד, שהספסל אינו מיועד להם.

ר"ת מפרש (על פי הבנתו במסקנת הגמרא), שהיושב אחרונה שנסמך על כולם ומנעם מלקום צריך להיות אדם כבד במיוחד כדי שאכן לא יוכלו הראשונים לקום ויפטרו.

לסיכום:

במקרה שהנזק היה נגרם גם על ידי המזיקים הראשונים באותו הזמן בו נגרם בתוספת האחרון (דין המרבה בחבילות)- הנימוק"י מחייב רק את הראשונים, ואילו התוספות מחייבים את כולם.

במקרה בו היה הנזק קורה גם בראשונים, אך האחרון מיהר את הנזק לבוא- אם יכלו הראשונים למנוע את הנזק קודם שיבוא, חייבים אף הם, ואם לא יכלו, חייב רק האחרון.

במקרה שהנזק לא היה קורה על ידי הראשונים כלל, אך יכלו להסתלק מבעוד מועד ולמנוע את הנזק- הנימוקי יוסף מחייב רק את האחרון, ואילו רש"י והתוספות מחייבים את כולם כל עוד יכלו להסתלק ולמנוע את הנזק.

השו"ע (שפא א) פוסק כדברי התוספות, שאם האחרון לא הניח לראשונים לעמוד, חייב רק הוא. כלומר, אם יכלו הראשונים לעמוד מבעוד מועד, חייבים אף הם^[74]. הרמ"א מוסיף את שיטת הרשב"ם, שכל הדיון בספסל אמור באנשים שמנים במיוחד, אך לגבי אנשים רגילים, סתם ספסל שאול להם לישיבה, ופטורים אם נשבר תוך כדי ישיבה. כמו כן הוא פוסק, שאם היה הספסל נשבר גם ללא האחרון, הוא פטור, אלא אם כן היה סיפק בידי הראשונים לקום לפני שנשבר, שאז חייבים כולם.

אדם ושור שדחפו לבור

בגמרא (נג:) מובאים דברי רבא:

"אמר רבא: שור ואדם שדחפו לבור.

לענין נזקין- כולן חייבין,

לענין ארבעה דברים ודמי ולדות- אדם חייב ושור ובור פטור,

לענין כופר ושלשים של עבד- שור חייב, אדם ובור פטורים,

לענין כלים ושור פסולי המוקדשין- אדם ושור חייבין ובור פטור,

מאי טעמא אמר קרא 'והמת יהיה לו' במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"

כלומר, מדובר בנזק בו היו שותפים שלושה מזיקים- האדם והשור הדוחפים, ובעל הבור לתוכו נפל החפץ או בעל החיים הניזוק. מכיוון שישנם סוגי תשלומים שכמה ממזיקים אלו פטורים מהם, נוצרים מצבים בהם חלק מהמזיקים ישלמו, והאחרים יפטרו-

תשלומי דמי ולדות, וארבעה דברים (צער, בושת, ריפוי ושבת) שייכים רק באדם המזיק, ולכן אם נדחף אדם לבור ונגרמו לו נזקים כאלה, חייב רק האדם הדוחף.

תשלומי כופר ושלושים של עבד שייכים רק בשור שנגח והמית, ולכן רק בעל השור יהיה חייב אם קרה מקרה כזה (שכן אדם שהמית חייב מיתה, וגם אם המית בשגגה פטור מתשלומים).

במקרה שנדחפו לבור כלים פטור בעל הבור, כיוון שלא מצינו בור שחייבים בו על כלים.

כמו כן, במקרה שנדחף שור פסולי המוקדשים לבור אין בעל הבור משלם (עי' הלכות נזקי ממון, יב יז).

התוספות (ד"ה "שור ואדם") מחייבים לפרש שהאדם שדחף לבור עשה זאת בלא כוונה, שהרי אם נפרש שעשה זאת בכוונה, צריך בעל הבור להיות פטור, שאין הדעת נותנת שידחוף אדם שורו של חברו לבור בכוונה, ויתחייב בעל הבור, כמו שאין זה הגיוני שיזרוק אדם טליתו של חברו לאש ויתחייב מדליק האש. כדבריו כתב גם הטור.

המהרי"ט (הובא בשטמ"ק) אף מוסיף שגם השור שדחף יחד עם האדם אמור להיות פטור אם עשה האדם את המעשה בכוונה.

למרות זאת, הרמב"ם לא חילק בדבריו בין מקרה בו האדם הזיק בכוונה לבין מקרה בו הזיק שלא בכוונה.

השו"ע (תי לד) פסק כדברי התוספות, שאם האדם דחף בכוונה, פטור בעל הבור.

ערוה"ש (תי מג) הבין שהשו"ע פסק אף כמהרי"ט, ואם האדם דחף בכוונה, פטור אף השור הדוחף עימו.